אוקיי, בואו נדבר רגע על משהו ענק. לא סתם ענק. משהו בקנה מידה של מיליארדי מיליארדים. כן, בדיוק מה שחשבתם – החוב הלאומי של ארצות הברית. המספר הזה לבדו יכול לגרום אפילו לסוחר מנוסה במעיל יקר להזיע קצת. זה נשמע כמו הר שאי אפשר לפסוע עליו, כמו חשבון שמחכה להיפרע ושברגע שיגיע – העולם הפיננסי פשוט יתקפל. אבל רגע, שנייה לפני שאנחנו רצים לקנות קונסרבים ומטבעות זהב, אולי כדאי שנבין לעומק את הפאזל המטורף הזה? מה הוא באמת אומר? מי חייב למי? ולמה, לעזאזל, העולם ממשיך לסובב כאילו כלום? אם אי פעם תהיתם איך הדבר הזה עובד, מה המשמעויות האמיתיות שלו (רמז: זה לא מה שרוב הכותרות צועקות), ואיך כל הסיפור הזה משפיע עלינו, גם אם אנחנו יושבים פה בישראל, כנראה שהגעתם למקום הנכון. בואו נצלול פנימה, זה הולך להיות קצת מסע בלשי פיננסי, אבל אל דאגה – מבטיח שזה יהיה קל לעיכול, ואולי אפילו קצת מצחיק בדרך. מוכנים לגלות את האמת מאחורי המספרים המרעישים?
המספר המסתורי: מה זה בכלל החוב הלאומי הזה?
בבסיסו, החוב הלאומי של ארה"ב הוא פשוט סך כל הכסף שהממשלה הפדרלית חייבת. למי? ובכן, זה החלק המעניין.
זה לא רק לגורמים חיצוניים. למעשה, חלק ניכר מהחוב הזה – קראו לו "החוב הפנים-ממשלתי" – זה כסף שהממשלה חייבת… לעצמה. או ליתר דיוק, לסוכנויות ממשלתיות שונות.
הדוגמה הקלאסית היא כספי הביטוח הלאומי (Social Security). כשאנחנו עובדים ומשלמים מיסים, חלק מהכסף הזה נכנס לקרנות מיוחדות.
הממשלה לוקחת את הכסף הזה ומממנת איתו את הפעילות שלה היום.
בתמורה, היא נותנת לקרנות האלה איגרות חוב מיוחדות.
במילים אחרות, היא "מלווה" את הכסף מהקרנות האלה.
כשמגיע הזמן לשלם פנסיה או קצבאות אחרות, הממשלה צריכה לגייס כסף ממקורות אחרים (מיסים או הנפקת חוב נוסף לציבור) כדי להחזיר את הכסף לקרנות הללו, שישלמו אותו לזכאים.
נשמע קצת כמו לגנוב מכספת אחת כדי למלא אחרת? אולי. אבל זה חוקי לגמרי וחלק מובנה מהמערכת הפיסקלית.
החלק השני והגדול יותר של החוב הוא "החוב המוחזק בידי הציבור".
ופה אנחנו מדברים על איגרות החוב המפורסמות של משרד האוצר האמריקאי (Treasuries).
מי קונה את האיגרות האלה? כל העולם:
- בנקים מרכזיים של מדינות זרות (סין, יפן, וכן הלאה – הם מחזיקים כמויות אדירות).
- ממשלות של מדינות אחרות.
- תאגידים גדולים (אמריקאים וזרים).
- קרנות פנסיה, קרנות גידור, חברות ביטוח.
- אנשים פרטיים כמוני וכמוכם (כן, אפשר לקנות איגרות חוב ממשלתיות אמריקאיות!).
- בנקים מסחריים.
בעצם, כל מי שרוצה להלוות כסף לממשלת ארה"ב בתמורה לריבית עתידית וחושב שזה מקום בטוח לשים בו את הכסף שלו – קונה את האיגרות האלה.
אז החוב הלאומי הוא בעצם סך כל ההלוואות שהממשלה לקחה לאורך ההיסטוריה שלה ועדיין לא החזירה.
זה חשוב לזכור: זה לא חוב "שצריך לשלם מחר בבוקר". זה אוסף של התחייבויות לאורך עשרות שנים, חלקן קצרות טווח (כמה חודשים) וחלקן ארוכות טווח (עשרות שנים).
נקודה חשובה: המספר שאנחנו רואים בכותרות על המסך בטיימס סקוור הוא הסכום הכולל של שני החלקים – החוב הפנים-ממשלתי והחוב המוחזק בידי הציבור. זה המספר המרשים והמפחיד, אבל הבנה של ההרכב שלו קצת מורידה את מפלס הדרמה.
אז למה בכלל יש חוב? מה הם עושים עם כל הכסף הזה?
הממשלה האמריקאית, כמו כל ממשלה בעולם, מוציאה כסף על המון דברים:
- הגנה (צבא, בטחון).
- שירותי בריאות (מדיקר, מדיקייד).
- פנסיה וקצבאות (ביטוח לאומי).
- תשתיות (כבישים, גשרים, שדות תעופה).
- חינוך ומחקר.
- תשלום ריבית על החוב הקיים (הסעיף הזה גדל ככל שהחוב והריבית עולים).
- ועוד המון סעיפים קטנים וגדולים.
היא מקבלת כסף בעיקר ממיסים (מס הכנסה, מס חברות, מיסי צריכה מסוימים).
כש ההוצאות גדולות מההכנסות (וזה קורה די הרבה), נוצר גרעון תקציבי.
כדי לממן את הגרעון הזה, הממשלה צריכה ללוות כסף.
איך מלווים? מנפיקים איגרות חוב ומוכרים אותן בשוק הפתוח – לציבור ולגורמים פנים-ממשלתיים.
וכך, שנה אחרי שנה של גרעונות (או אפילו שנים בודדות של הוצאות גדולות במיוחד, כמו בזמן מלחמות או משברים כלכליים), הגרעונות הללו מצטברים והופכים לחוב הלאומי הגדול שאנחנו מכירים.
זה כמו שבנאדם מוציא יותר ממה שהוא מכניס כל חודש. ההפרש מצטבר בתור חוב בכרטיס אשראי או בהלוואות בנקאיות. רק בקנה מידה הרבה יותר… פסיכי.
אז למה אף אחד לא לחוץ באמת? סוד הקסם האמריקאי (או שמא משהו אחר?)
עם מספרים כאלה, למה שוקי העולם לא בקריסה מתמדת? למה משקיעים עדיין עטים על איגרות חוב אמריקאיות כאילו אין מחר?
הנה כמה סיבות עיקריות, והן די קשורות זו לזו:
1. הדולר האמריקאי – המלך הבלתי מעורער (בינתיים)
הדולר הוא מטבע הרזרבה העולמי. זה אומר שרוב הסחר הבינלאומי, רוב עסקאות האנרגיה, ורוב המדינות בעולם – מחזיקות חלק ניכר מהעתודות שלהן בדולרים או בנכסים נקובים בדולרים (בעיקר איגרות חוב אמריקאיות).
כשהדולר הוא כל כך מרכזי, יש ביקוש תמידי לאיגרות חוב אמריקאיות.
מדינות צריכות דולרים כדי לסחור, ובמקום להחזיק מזומן שיושב סתם, הן קונות אג"ח אמריקאי שמניב ריבית.
זה יוצר שוק ענק ונזיל להפליא לחוב האמריקאי. כשיש ביקוש גבוה, לממשלה קל יותר לגייס כסף ובעלות נמוכה יחסית (ריבית נמוכה).
תחשבו על זה כאילו שלכולם בעולם יש ארנק ענק שחייב להיות בו דולרים, והדרך הכי חכמה להחזיק אותם היא בתצורה שמניבה טיפה ריבית. בום! ביקוש לאג"ח.
2. "המקום הבטוח ביותר בעולם" – האמנם?
כן, המספר ענק. אבל בעיני משקיעים רבים ברחבי העולם, איגרת חוב של ממשלת ארה"ב נחשבת לאחד הנכסים הבטוחים ביותר שיש. בייחוד בתקופות של אי ודאות כלכלית או גיאופוליטית.
למה? כי התפיסה היא שממשלת ארה"ב לעולם לא תפשוט רגל במובן הקלאסי.
היא יכולה להעלות מיסים. היא יכולה לקצץ בהוצאות (תיאורטית). והיא יכולה… ובכן… "להדפיס" כסף (יותר נכון, הבנק המרכזי, הפד, יכול ליצור רזרבות דיגיטליות ולקנות איתן אג"ח ממשלתי). זה לא בא בלי סיכונים (אינפלציה, למישהו?), אבל זה אומר שיכולת הפירעון שלה, מבחינה טכנית, אינה מוגבלת כמו של מדינה אחרת או חברה פרטית.
כשמגיע משבר, כולם רצים לקנות אג"ח אמריקאי. זה כמו "מקלט מבטחים" פיננסי. והביקוש הזה שוב, מקל על הממשלה לממן את החוב שלה.
זה קצת אירוני, ככל שהעולם מפחד יותר, כך קל יותר לממשלת ארה"ב ללוות עוד כסף. העולם משלם לה כדי שתחזיק את הכסף שלו בזמן שהוא בלחץ. גאוני, או סתם מוזר? כנראה ששניהם.
3. הכלכלה האמריקאית – המנוע הגדול
למרות כל הדיבורים, הכלכלה האמריקאית היא עדיין הכלכלה הגדולה והדינמית ביותר בעולם.
גודל הכלכלה (התוצר המקומי הגולמי – תמ"ג) הוא מרכיב קריטי כשמדברים על חוב לאומי.
היחס בין החוב לתמ"ג (Debt-to-GDP ratio) הוא אינדיקטור חשוב יותר מהסכום המוחלט של החוב.
למה? כי הוא מראה את יכולת ההחזר של המדינה ביחס לגודל הפעילות הכלכלית שלה.
מדינה עם חוב ענק אבל כלכלה ענקית ויציבה (שמייצרת הרבה מיסים) נמצאת במצב טוב יותר ממדינה עם חוב קטן יחסית אבל כלכלה קטנה או קורסת.
ארה"ב, למרות החוב הגדול, נהנית מכלכלה שממשיכה לצמוח (רוב הזמן), יזמות, חדשנות, ושוק עבודה חזק.
זה נותן למשקיעים ביטחון ביכולת ארוכת הטווח של ארה"ב לעמוד בהתחייבויותיה, גם אם זה דורש "גלגול" מתמיד של החוב (לקיחת הלוואות חדשות כדי לשלם ישנות).
אז איפה הבעיה? האם יש בכלל צד שלילי לסיפור?
טוב, בואו לא נהיה נאיביים מדי. למרות כל הסיבות לאופטימיות, לחוב הלאומי הענק יש בהחלט משמעויות ואתגרים, וזה לא הכל ורוד. (זוכרים שאמרתי קצת ציני?)
1. תשלום הריבית – בולען פיסקלי?
ככל שהחוב גדל, גם תשלומי הריבית עליו גדלים.
במיוחד בתקופות שבהן הריבית עולה (כמו בשנים האחרונות), סכום הכסף שהממשלה צריכה להוציא רק כדי לשרת את החוב הקיים הופך להיות עצום.
הסכום הזה מתחרה על משאבים עם סעיפי הוצאה אחרים – ביטחון, חינוך, תשתיות, וכו'.
כל דולר שהולך לכיסם של מחזיקי האג"ח (הבנקים, המדינות הזרות, המשקיעים) הוא דולר שלא הולך למימון שירותים ציבוריים או להורדת מיסים.
זה לא נעים, בלשון המעטה, לראות סכומים כאלה פשוט הולכים לריבית במקום למשהו פרודוקטיבי.
2. גמישות פיסקלית מוגבלת לעתיד?
חוב גבוה מגביל את "מרחב התמרון" של הממשלה בתקופות משבר עתידיות.
אם פורץ מיתון עמוק או משבר אחר שמצריך הוצאות ממשלתיות גדולות (פיצויים, תמיכה בעסקים, תוכניות תמריצים), לממשלה כבר קשה יותר ללוות סכומים ענקיים נוספים מבלי שהדבר יעלה את עלות ההלוואה (הריבית) באופן משמעותי או יעורר שאלות קשות לגבי יכולת ההחזר שלה.
זה כמו אדם שכבר שקוע בחובות ומנסה לקבל הלוואה נוספת מהבנק. הבנק יהיה פחות נלהב וידרוש ריבית גבוהה יותר.
בגדול, זה מצמצם את האפשרויות העתידיות להתמודדות עם אירועים בלתי צפויים.
3. דחיקת השקעות פרטיות (CROWDING OUT)?
תיאוריה כלכלית אחת גורסת שכאשר הממשלה לווה סכומים ענקיים בשוק ההון, היא מתחרה עם המגזר הפרטי על אותו מאגר כספים.
הביקוש הענק שלה לכסף מעלה את עלות ההלוואה הכוללת במשק (הריבית), מה שמקשה על חברות פרטיות ופרטים לקחת הלוואות לצורך השקעה או צריכה.
התוצאה? פחות השקעות פרטיות, פחות צמיחה פוטנציאלית לטווח הארוך.
זה לא תמיד קורה בצורה לינארית ופשוטה, כי יש הרבה גורמים אחרים בשוק, אבל זה סיכון שקיים.
מי מחזיק כמה? מספרי המשחק הגדולים (החלוקה הגסה)
כדי להבין את התמונה, שווה להסתכל על מי מחזיק בחוב הזה. המספרים משתנים כל הזמן, אבל ההתפלגות הכללית נשארת די קבועה:
-
החוב הפנים-ממשלתי: כשליש מהחוב הכולל. בעיקר קרנות של ביטוח לאומי ופנסיה של עובדי מדינה.
-
הציבור האמריקאי ומוסדותיו: החלק הגדול ביותר של החוב המוחזק בידי הציבור. כולל קרנות נאמנות, בנקים, חברות ביטוח, ממשלות מדינות ומקומיות, ואזרחים פרטיים בארה"ב. קרוב ל-40% מהחוב הכולל.
-
גורמים זרים: כרבע עד כשליש מהחוב הכולל. אלה בנקים מרכזיים, ממשלות, תאגידים ומשקיעים פרטיים מחוץ לארה"ב. המדינות שמחזיקות הכי הרבה הן לרוב יפן וסין, אבל גם מדינות רבות אחרות מחזיקות כמויות משמעותיות.
חשוב לציין שוב: כשהממשלה חייבת כסף לקרנות של הביטוח הלאומי, זה לא "כסף שיצא מהמערכת" אלא התחייבות פנימית בתוך המערכת הממשלתית.
כשהיא חייבת כסף לציבור האמריקאי, זה אומר שהריבית ותשלום הקרן בסופו של דבר "חוזרים הביתה" במידה רבה.
החוב לגורמים זרים הוא החלק שבו כסף באמת עוזב את המדינה בצורת תשלומי ריבית ופירעון חובות, אבל גם פה, כפי שראינו, זה לא בהכרח סימן לחולשה, אלא לביקוש עולמי לנכסים אמריקאים.
שאלות בוערות (תמיד יש כאלה, נכון?)
בואו נענה על כמה דברים שבוודאי עולים לכם לראש עכשיו:
שאלה: האם ארה"ב יכולה פשוט להדפיס כסף כדי לשלם את החוב?
תשובה: מבחינה טכנית, הבנק המרכזי (הפד) יכול לקנות אג"ח ממשלתי. אבל "הדפסת כסף" בקנה מידה גדול כדי לממן חוב היא מתכון כמעט ודאי לאינפלציה דוהרת, מה שעלול להרוס את ערך הכסף ואת האמון בכלכלה. אז כן, היא *יכולה* טכנית, אבל ההשלכות הכלכליות יהיו ככל הנראה הרסניות. זה נשאר על הנייר כאופציה היפותטית בלבד, לא תרחיש סביר לניהול שוטף.
שאלה: האם ארה"ב יכולה פשוט להגיד "לא משלמים"? לפשוט רגל?
תשובה: זה נקרא "חדלות פירעון" (Default). תיאורטית אפשרי, מעשית… בלתי נתפס. חדלות פירעון של ארה"ב תזעזע את המערכת הפיננסית העולמית עד היסוד, תמוטט את האמון בדולר, ותגרום ככל הנראה למשבר כלכלי גלובלי חסר תקדים. ההשלכות על ארה"ב עצמה יהיו נוראיות – עלות ההלוואה העתידית תזנק, הכלכלה תקרוס. אף פוליטיקאי שפוי לא ירצה להיות חתום על דבר כזה. זה נשאר מחוץ לשולחן כאופציה, למרות שמתקרבים לפעמים ל"תקרת החוב" מה שמייצר משברים פוליטיים זמניים.
שאלה: מה יקרה אם מדינות כמו סין או יפן יחליטו למכור את כל החוב האמריקאי שלהן בבת אחת?
תשובה: מכירה ענקית כזו תשפיע על שוק האג"ח ותעלה את הריבית. אבל חשוב לזכור שמדובר בשוק ענק עם הרבה שחקנים. בנוסף, מדינות אלו יגרמו נזק עצום לעצמן! הן מחזיקות מאות מיליארדי דולרים של אג"ח – מכירה פתאומית תפיל את המחיר של מה שהן עצמן מחזיקות, וגם תחליש את הדולר, מה שיפגע ביצוא שלהן לארה"ב. הן גם צריכות למצוא מקום אחר לשים בו את הכסף העצום הזה, ומעט מאוד שווקים יכולים לקלוט סכומים כאלה בבטחה ובנזילות כמו השוק האמריקאי. זה תרחיש קיצון תיאורטי, לא צעד כלכלי הגיוני.
שאלה: האם החוב הענק אומר שהמיסים יעלו דרמטית בעתיד?
תשובה: לא בהכרח דרמטית, אבל הנטל הפיסקלי גדל. כפי שציינו, תשלום הריבית לבדו דורש משאבים. לטווח הארוך, אם לא יהיה קיצוץ בהוצאות או צמיחה כלכלית מואצת שתגדיל את הכנסות המדינה ממיסים, יהיה צורך בהתאמות. זה יכול להיות העלאת מיסים, קיצוץ בשירותים, או שילוב של שניהם. אבל זה תהליך הדרגתי ותלוי מדיניות, לא משהו שאמור לקרות "בין לילה" בגלל החוב לבדו.
שאלה: האם החוב משפיע על ערך הדולר?
תשובה: יש קשר, אבל הוא מורכב. חוב גבוה יכול להעיד על בעיות פיסקליות עתידיות, מה שעלול להחליש מטבע בטווח הארוך. מצד שני, בתקופות של אי ודאות גלובלית, הביקוש לדולר כמקלט בטוח גובר דווקא בגלל החוב, שנחשב לנכס הבטוח ביותר. כך שההשפעה אינה חד משמעית ותלויה בהקשר הכלכלי הרחב.
אז איך מנהלים דבר כזה? קסמים פיסקליים (או סתם חשבונאות מורכבת)?
ניהול החוב הלאומי הוא אתגר מתמיד עבור ממשלת ארה"ב. אין פתרון קסם אחד, אלא שילוב של גישות:
1. צמיחה כלכלית – החבר הכי טוב של גובה החוב היחסי
כפי שאמרנו, היחס חוב-תמ"ג הוא קריטי. הדרך הטובה ביותר להקטין את היחס הזה (ולא את הסכום המוחלט של החוב, שזה הרבה יותר קשה) היא להגדיל את המכנה – התמ"ג. צמיחה כלכלית מואצת מגדילה את ההכנסות ממסים (אנשים מרוויחים יותר, חברות מרוויחות יותר) ומקטינה את הצורך בהוצאות (פחות אבטלה, פחות צורך בתמיכה). ממשלות שואפות ליצור סביבה שתומכת בצמיחה – השקעה בתשתיות, חינוך, מחקר ופיתוח, רגולציה חכמה.
זה כמו לנסות להוריד את אחוז השומן בגוף – אפשר לעשות דיאטה (קיצוץ הוצאות/העלאת מיסים), אבל הכי טוב זה לבנות שריר (להגדיל את הכלכלה) ולשרוף יותר קלוריות (הכנסות ממיסים) תוך כדי.
2. מדיניות פיסקלית – הכלים המסורתיים
הממשלה יכולה לנקוט צעדים ישירים יותר: העלאת מיסים או קיצוץ בהוצאות. אלו כמובן החלטות פוליטיות קשות מאוד, עם השלכות חברתיות וכלכליות משלהן. הן לרוב נושא לוויכוחים פוליטיים עזים.
3. ניהול החוב עצמו – גלגול חכם
משרד האוצר מנהל באופן שוטף את הנפקת איגרות החוב. הוא מחליט אילו סוגי אג"ח להנפיק (טווח קצר, ארוך), באילו סכומים, ובאילו תנאים. ניהול חכם יכול להקטין את עלויות הריבית לאורך זמן ולהבטיח שהממשלה תוכל תמיד לממן את עצמה.
זה כמו לנהל תיק הלוואות ענק – למחזר הלוואות ישנות בריבית נמוכה יותר אם אפשר, לפרוס תשלומים, ולוודא שתמיד יש מספיק כסף לשלם את החשבונות שמגיעים.
רגע לפני הסוף: המספר הענק הזה, מה הוא אומר בשבילנו?
אז איך כל הסיפור הזה משפיע על אזרח ממוצע, או אפילו על מישהו שגר במדינה אחרת?
קודם כל, יציבות הכלכלה האמריקאית ושוק האג"ח שלה קריטיים ליציבות הפיננסית העולמית. אם משהו רע באמת יקרה שם, זה יורגש בכל פינה בעולם.
שנית, הביקוש העולמי לאג"ח אמריקאי מאפשר לארה"ב ללוות כסף בריבית נמוכה יחסית. זה משפיע על שוקי הריבית בעולם כולו.
למי שיש השקעות בשוק ההון האמריקאי (וזה רוב הישראלים שחוסכים לפנסיה, לדוגמה), בריאות הכלכלה ויכולת הפירעון של ארה"ב רלוונטית ישירות לשווי ההשקעות שלו.
ולבסוף, הדינמיקה הפנימית בארה"ב סביב החוב (הויכוחים הפוליטיים על תקציב ותקרת החוב, לדוגמה) יכולה לייצר תנודתיות בשווקים. מי שעוקב אחרי החדשות הפיננסיות יתקל שוב ושוב בנושא הזה.
בשורה התחתונה: הפיל שבחדר, שהוא גם די פופולרי?
החוב הלאומי של ארה"ב הוא אכן מספר דמיוני ומהווה אתגר פיסקלי לטווח הארוך. הוא דורש ניהול אחראי ותשומת לב מתמדת מצד קובעי המדיניות.
אבל הוא גם לא "פצצת זמן מתקתקת" במובן הפשוט והמפחיד שהרבה פעמים מציגים אותו.
המעמד המיוחד של הדולר, גודל הכלכלה האמריקאית, והביקוש העולמי לנכסים אמריקאים – כל אלה הופכים את המצב למורכב בהרבה, ומאפשרים לארה"ב לחיות עם רמות חוב כאלה באופן שמדינות אחרות לא היו יכולות.
האתגר האמיתי הוא לשמור על צמיחה כלכלית, לנהל את ההוצאות וההכנסות בצורה מאוזנת יותר לאורך זמן, ולהבטיח שתשלום הריבית לא "יחנוק" את התקציב הממשלתי.
אז בפעם הבאה שאתם רואים את המספר הענק הזה קופץ על המסך, קחו אוויר. זכרו שזה סיפור מורכב הרבה יותר מסתם "חוב שמחכה להיפרע". זה חלק מהדינמיקה של הכלכלה הגדולה בעולם, אתגר מתמיד, אבל גם עדות לכוח המשיכה הייחודי של הנכסים האמריקאים בשוק הגלובלי. זה לא הולך להיעלם מחר, אבל הבנה של איך זה עובד יכולה בהחלט לעזור לנו להישאר רגועים (יחסית) ולראות את התמונה הגדולה יותר.